הבת פלונית תובעת את הבחור פלוני באומרה שהיא מעוברת ממנו ורצויה לו על-פי פיתויו שהיה מבטיחה שישאנה, ובהבטחה זו מסרה עצמה לו זה כחמישה חודשים, וכעת הנה היא הרה בכן דורשת אותו שיקיים הבטחתו על הנישואין, ויכיר את הנולד להיטפל בו.
הנתבע השיב שהבת הזאת זה דרכה, חשודה מעולם, אף בהיותה בעיר צאר לבידא, ותמיד היא היתה ממשכת אותו אליה כדרכי הקדשה, ובהיותו לן עמה בבית הוריה, ראה איש אחד שהיה לן שם, ונכשל בה האיש ההוא, וגם הוא כאחד מהם. הבת המציאה שכנים, שהגידו שהנתבע אוכל ושותה תמיד בבית הוריה, בתשלום חמישה פראנק ביום, והיו שומעים שהוא משודך שלה. ...
ראוי להורות שאין להישבע כלל, כי משפט צדק הוא בפי קדושי עליון, ואין גם מן הצורך להרבות בציוני ספריהם של צדיקים, כי הדבר ידוע ומפורסם והלכה למעשה הוא מפי סופרים וספרים, אמנם לחומר גדר הערווה הנהיגו מבתי דינים להשביע את הנתבע, בכן ישבע שאינו יודע שהיא מעוברת ממנו, ואף שנראית שבועה זו כשבועה לבטלה כמו שכתבו להקת הפוסקים, אפילו כך טוב שאין לשנות, אכן שבועה זו לא עתה רק אחר הלידה בבואה לדרוש ממנו שכר ההנקה. ...
אך אמנה, יען כי האיש הזה, ידוע הוא שאינו שובת ממלאכתו ביום השבת הקדוש, והוא ספר, מלאכה הכוללת בתוכה רבות מאבות מלאכה של חלול השבת, רחמנא ליצלן, וזה לו דבר תדירי ובפרסום גדול, וגם הבת התובעת הגידה עליו בפומבי שכך היא דרכו: מחלל השבת תמיד, בכן אין ראוי להשביעו כי חשוד הוא על השבועה, ורק דין הוא, שמחרימים עליו אם טוען שקר.