לכאורה נראה שהלכה רווחת היא בדברי הפוסקים שהזן את חברו סתם, לאו לשם מתנה, נתכוון אלא בתורת הלוואה. וכן כתבו משם רבנו אפרים זה לשונו: שאם אחד אמר לחברו: בא ואכול עמי ואכל עמו, ואחר כך תבעו לחברו שישלם לו, שחייב לשלם לו דמי מזונו. ונראה שאפילו באומר זה שאכל הייתי סבור שהיה לשם מתנה, אפילו כך כיוון שנהנה חייב לשלם כל מה שנהנה. ...
מכל מקום יכול לטעון לא הייתי מוציא כל כך בסעודתי, ולא יתן אלא כפי מה שדרכו לאכול ולא יותר, ואף-על-פי שנהנה הרבה. וראיה לדברינו מיתומים, שהניח להם אביהם פרה שאולה, טבחוה ואכלוה. - משלמים דמי בשר בזול, משום שאם היו יודעים שאינה שלהם לא היו אוכלים אותה. ...
אבל ראיתי למרן הבית יוסף ... שהרי"ף גם כן לא אמר, אלא ביתום עני, אבל באדם אחר שפרנסו, אם היו לו קרקעות או נכסים אפילו ביד אחר, חייב לשלם, אם חברו תובעו עד כאן דבריו.