'דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל. יהי דן נחש עלי דרך, שפיפון עלי אורח' - אפשר לרמוז: כי נודע שהתנאים הראשונים היו דנים וגוזרים על נחשים, והנחשים מתפחדים מהם והורגים עצמם. ...
ואפשר הטעם הוא מפני שהיו כל מעשיהם לשם שמים, ושומרי דרכי התורה כדת מה לעשות, ולכן נקראו צדיקים, רוצה לומר: אמיתיים, 'ושפטו את העם משפט צדק' - כעם ככהן, כעני כעשיר, אין להם חנופה לעשיר או לקרוב וכיוצא. אזי גם הקדוש ברוך הוא עושה רצונם, ודבריהם לא ישובו ריקם כמידתם. וזהו הרמז בכאן: אם הדיין 'דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל' - לא יעשה הפרש לרחוק ולקרוב, לעני לעשיר, 'כאחד שבטי ישראל', אזי זכות זה תועלת שגם: 'יהי דן' אותו, וגם 'לשפיפון עלי אורח' יהי דן אותם, כאשר יגזור עליהם כן יקום דבר.