'אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות כאחד היו נגאלים' - הפשט הוא: השם יתברך ברא את העולם בשישה ימים, ונח ביום השביעי. והשם יתברך לא עשה עבודה בידו, אלא בדבר ה' שמים נעשו. אפילו שזה רק בדיבור, בכל זאת נח בשבת. אם כן יש כאן 'שתי שבתות' שאמרו עליהם, אכן אמת הכוונה לשבת אחת. אבל בעת שינוחו מהם משתי העבודות, בעבודה בפועל ומהדיבור, היינו מדברי החול בשבת, כאילו שמרו שתי שבתות בבת אחת.
וזאת כוונת: 'אם תשיב משבת רגלך' - מלשון רגילות, רוצה לומר: מכל מה שאתה עושה בימי החול, שלא תעשה אותם בשבת, 'ממצוא חפצך' - זה המעשה, אל תנוח בו רק בגלל שגמרת את עבודתך, ולא נשארה לך עוד עבודה, 'ודבר דבר' - זה הדיבור דברי חול של מסחר ואחרים. ואלו שתי השבתות שעליהם דיברו, ושעליהם אמרו שאם ישמרום נצא מהגלות.