'מי שאמר לשלוחו צא ותרום, תורם כדעת בעל הבית'. - לפי זה, אם המת הזה שנותנים צדקה לעילוי נשמתו, היה בחייו נדיב לב ומרחם על הבריות, אם כן בוודאי נוח לו שמבזבזים לעניים ממונו לאחר מיתתו. שאם הוא עדיין חי, היה עושה כן, והיה עכשיו כדעת בעל הבית. ואם באת לומר - אמורים הדברים באדם שהוא חי ומצווה לשלוחו, אבל למי שכבר מת - לא, שאין שליחות לאחר מיתה. זה אינו. שצדיקים במיתתם קרויים חיים, וזכין לאדם שלא בפניו.