המוסר הגדול אשר אנו לומדים מפסח באכילת לחם עוני, בסוכות בישיבת הסוכה הוא צא מדירת קבע ושב בדירת עראי, וזה רומז לאדם כי הוא רק אורח ולא תושב קבוע בעולם הזה, היום כאן ומחר בקבר, ועיקר התקווה הנאמנה היא חיי העולם הבא, והיא כמו אכילת המצה שהיא לחם עוני, לרמוז כי האכילה תהיה ממוצעת ומועטת רק לקיום הגוף.
ומעתה דירת הסוכה ואכילת לחם עוני שניהם שווים לעשירים ולעניים, העשיר לא אפשר לו להתגאות בעושרו, וזה הוא כמאמר הכתוב: 'עשיר ורש נפגשו עשה כולם ה'', ובפעולות אלו העשיר ילמד לדעת מצב העני לרחם עליו לתמוך בידו, וכמאמר ההמוני: 'אין השבע מרגיש ברעב העני', אבל כאשר העשיר עצמו אוכל לחם עוני, שלא הורגל בו כל השנה, וכן כשיושב ישיבת קבע בסוכה, שדרך העשיר בימות בשנה כולה לשבת על קתדראות יפות ונוחות, ועתה יושב בסוכה בלי תקרה רק מכוסה בסכך, בזה מתעוררים רחמיו ומאמין ומרגיש בצער העני.