'אמר לו רב לרב המנונא: בני, אם יש לך - היטב לך, שאין בשאול תענוג ואין למוות התמהמה. ואם תאמר אניח לבני - חוק בשאול מי יגיד לך' - אם זכית שיש לך עושר, תקדים בכל יכולתך לפזר בעצמך לצדקה להיטיב לנפשך, ואל תתמהמה בזה, ונתן טעם לדבריו שאם יפתך יצרך שתפזר לצדקה אחר מיתתך כדי שתתקבל נפשך שם בכבוד - רוצה לומר: הצדקות שתעשה אחר שתהיה בשאול, לא יגיע מזה תענוג להקדוש ברוך הוא, שעיקר נחת רוח שהקדוש ברוך הוא מקבל ממעשי האדם הוא רק כשהוא חי ובחירתו בידו, ויצרו מקטרגו ומעכבו, והוא כובש את יצרו. ואם תאמר שעדיין אתה בחור ויש לך עת לפזר אם בחיים חיותך אחר זקנותך לזה אמר: 'ואין למוות התמהמה' - ופן תמות מיד בבחרותך. 'ואם תאמר אניח לבני' - אינו רוצה לפזר צדקה כלל לא בחיי ולא במותי, רק אניח כל העושר ירושה לבני, הנה גם הוא הבל וכסילות.