מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד שאין נופלים אפיים בבית האבל, והעושה זה מתייהר.
שאלו את החכמים, על המעשה הזה, שנהגו פה עיר הקודש ירושלים, תבנה ותכונן, שאין אומרים נפילת אפים בבית המת, אפילו שאין שם מי שיתאבל עליו על מה שסמכו. מאחר שטעם הפוסקים שכתב הלבוש והרב כנסת הגדולה אורח חיים סימן קל"א, לא שייך כאן, ויש להסתפק אם המצא ימצא איזה שרוצים לאומרו שם, יש בזה משום לא תתגודדו, או לא?
תשובה: חקרתי לבקש טעם למנהג הזה, ולא מצאתי מפורש בכתב. אמנם יש מי שרצה להוכיח מפשט לשון מרן בשולחן ערוך, שכתב: 'נהגו שלא ליפול על פניהם לא בבית האבל'. ואומרו לא בבית האבל, מורה שיש שם אבלים. והוכחתיו על פי שאין מכאן ראיה, שאפשר לקרות בבית האבל בסגול בבית ובאלף היינו אפילו שאין אבל, אלא מקום של אבל. ...
ולעיקר שאלתנו נראה שלא יפה הם עושים, מאחר שהם המעט, יש בזה משום לא תתגודדו ... ולא עוד אלא כי העושה זה מתייהר - נקרא שמורה על עצמו כאילו הוא ראוי, והוא בכלל כל הפטור מן הדבר שעל ידי שיעשה התיקון כנזכר שאילו עושה כן ומעשיו לשם שמיים בלתי שום פניה וכל לעשותו בחשאי בינו לבין עצמו שלא יראו אותו, וכן נכון לעשות, וצור ישראל יצילנו משגיאות, כן יהי רצון אמן.
חכם משה יוסף מרדכי מיוחס, ברכות מים, חלק אורח חיים, סימן קל"א, עמודים א'- ג'. נדפס בסאלוניקי בדפוס השותפים מרדכי ודוד, תקנ"ד (1794). מתוך 'החכם היומי'