ראובן עשיר, החזיק ביד תלמיד-חכם אחד, ונתן לו את בתו לאשה, ופסק לו נדוניה גדולה. וביום שקודם כניסה לחופה, הזמין קרואיו, בית דין, ותלמידי חכמים, ושמאים, ושמו הנדוניה. ואחרי שומת הנדוניה פסק עוד עם אבי החתן בפני כל הקרואים לזון את החתן ואת הכלה ולפרנסם ולתת להם מדור שלוש שנים. ונישומו המזונות והכסות והמדור גם כן בפנקס הנדוניה. ושם נאמר שכך היו הדברים: שאם לא רצה החתן להיות אצל חמיו, שיפרע לו דמים בשומה ששמו ויזון ויתפרנס מעצמו. ואחר כך נטלו קניין מהחתן, וזקפו עליו כל הנדוניה ודמי המזונות והכסות והמדור בכתובה, ונכנסו לחופה וישב החתן אצל חמיו זה כשנה וחצי. וחמיו היה מאכיל ומשקה ומלביש כמו שהתנו. ועכשיו רוצה לחזור מלזון ולפרנס, באומרו מאחר שלא נתחייב לחתן בקניין יכול לחזור בו. ...
נראה פשוט לחייב הנותן הזה לקיים דבריו מדין נדר, שהרי כל עצמו בתנאי זה לא היה אלא להחזיק ביד התלמיד חכם חתנו, שאין לו משלו כלום, והוא רצה להחזיק בידו להיות מאוכלי המן, יושב על התורה ועל העבודה. וכיוון שכן נדר גדול נדר לא-להי ישראל. ...
שפסק לחתנו ולבתו, שעניים הם, בשעת הזיווג, ובפרט שחתנו הוא תלמיד חכם יושב בין ברכי התורה, וכדי להחזיק בידו, פסק לזונם ולפרנסם, והמזונות והפרנסה לגביו, שהוא עשיר גדול, דבר פעוט הוא לו, ובמתנה מועטת אפילו לעשיר קנה.