שאלה: פה העירה אר"ץ, מנהגם הוא בעריכה של משא ומתן, שבוררים בני אדם להעריך הנערכים לפי אומד דעתם, אחר אזהרת בית דין לשם שמיים בלי שום פניה.
ויהי היום נתיישב בעיר אדם גביר נבון וחכם, וישבו המעריכים והעריכוהו בסך מה, ולא קיבל באומרו שאין לו מה שהעריכוהו, ומנהג העיר שמי שאומר כן צריך להישבע על כתר התורה כמה יש לו, והוא יתן כפי שבועתו. אז אמר: איני נשבע עד שישבעו כמה בני אדם מן הנערכים, שאני אומר שיש להם יותר ממה שהעריכו אותם המעריכים, ואיני מקבל עריכתם אלא על פי השבועה, וגם אני נשבע עמהם. ומשום כך נתפשרו עימו, ופיחתו לו מעריכתו למחצה לשליש עד זמן מה.
אך חוששים אנו שמא כל אדם יטעון כך, ויחייב שבועה לכל הנערכים או למקצתם, ויארע דבר תקלה מזה, לפי שבעיר הזאת, באמונה הם עושים משא ומתן, שלוקחים הלוואה באשראי, ונושאים ונותנים, והנושים חושבים שיש להם ממון, ומאמינים אותם, ויש מתעשר ואין כל, ואם יהיו נשבעים שוב, אין אדם מאמין אותם, ואבדה האמונה. ...
לכן עלה בדעתנו לעשות הסכמה חמורה, שלא יוכל אדם לטעון זאת הטענה, שתהיה העריכה על פי השבועה, לא לכולם ולא למקצתם אלא ינהגו כמנהגם להיות נערכים על פי המעריכים, ומי שאינו נותן כפי עריכתם, אז ישבע על כתר התורה, שלא אפשר בלאו הכי, ומנהג ותיקין הוא. ...
הנה כי כאן במקרה הנידון יש להם לציבור להחזיק במנהגם על פי רוב פורעי המס שיעריכו המעריכים לכל אחד, ומי שיאמר שאין לו כפי מה שהעריכוהו אז ישבע על מה שיש לו והוא יתן. ואין היחיד או היחידים יכולים להשביע את מי שמקבל עליו לתת כפי מה שהעריכוהו. ... מפני תיקון העולם, ומשום ישוב הארץ, והרחקת פשע, שלא למעול בשבועה - הרי זו תקנה מעולה, שאין לך מידה טובה הימנה.