בלבי מה שבקשו אנשי המושבות, שנתחדשו בימים האלה ובזמן הזה על ארצנו ועל נחלת אבותינו, על דבר מצווה שנת השמיטה, מה מאוד עגמה נפשי אף רוחי בקרבי על הזמן שהכריח לרבותינו וגאונינו, ה' יצילם וישמרם, לצאת ממחיצתם ולבקש אופן לבטל, לפי שעה, מצווה גדולה, שעיקרה מן התורה, מצוה שמתן שכרה בצידה, ככתוב: 'וצוויתי את ברכתי לכם בשנה הששית'. מצווה שגאולתנו תלויה בקיומה, כמאמרם זיכרונם לברכה: שאמר הקדוש ברוך הוא למשה היאך נמכרים לגוים? בשביל שחיללו את השביעית, ואם רצונך שלא יגלו - הזהירם על השביעית ועל היובלות. ואנחנו עם בני ישראל, היותנו מאמינים בני מאמינים, שיבוא משיח צדקנו, ועינינו צופיות לישועתו, החיוב מוטל עלינו לחכות מתי תבוא לידינו מצווה כזאת ולרדוף אחריה לקיימה בכל תנאיה ודקדוקיה. ...
האומנם אם ניתן אל דעתנו הרגשת הלאומי ולהצטער בצערם, וכי מצווה זו ניתנה ביד דלת העם, כורמים ויוגבים, עניים ואביונים, אוכלי לחם העצבים, לחם צר ומים לחץ, נהנים מיגיע כפם בזעת אפם, לקרח ביום סגריר - לחרוש ולזרוע, ולחורב ביום - לקצור ולאסוף, ועיניהם תלויות אל פועל ידם הזורעים בדמעה, זה וודאי בבוא העת כי גם זה לא ימצאו, ויהיה לאחרים חילם לבוז בז ולשלול שלל כמו צער בנפשם. ואם המלך החכם מכל האדם ההוא אמר: 'לא יבוזו לגנב כי יגנוב, למלא נפשו כי ירעב', הדברים קל וחומר, לאלו האומללים הרעבים מכל טוב, עיניהם יביטו כי נוכרים באים אל שדותיהם ואל כרמיהם, והנם נטושות לחיית השדה ולבהמת הארץ, לא רחוק הוא כי יעברו על מצוות ה' ולא ישמעו לקול מורים. אי לזאת, נענה אמן בעל כורחנו, ונחזיק טובה לרבותינו וגאונינו הנותנים אל לבם לחפש ולחזר בכוח של היתר, כי באמת למצווה רבה יחשב וזוהי העת והעונה לעשות לה'.