חסידי קהל עדתנו הקדושה, ישמרם צורם ויחייהם, אינם מדברים אפילו בדברים ההכרחיים, כי אם בלשון הקודש, והוא סייג גדול שכיוון שרואה את עצמו, שאינו מדבר בלשונו הנהוג, בוודאי נזכר ונזהר מדיבור אסור וכיוצא, וזוכר את יום השבת.
חכם משה דוויק הכהן קצאב , בן דוד, פרשת ויקהל עמ' 179, הוצאת מכון הכתב, ירושלים תשנ"ח (1998) מתוך 'החכם היומי'