'כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' אלוהיך נותן לך' - איך יתכן כי הנה ארץ ישראל מפורסמת היא ברוב טובה וכמו שהעיד הכתוב פעמים רבות שהיא 'ארץ זבת חלב ודבש', ו'לא תחסר כל בה', ואם כן בהיות ישראל שרויים על אדמתם, 'איש תחת גפנו ותחת תאנתו' חש הכתוב פן יאמר נא ישראל: כי שמא חדל עוני ורש מישראל, ואם בוא יבוא איש לדפוק על דלתי ביתך, לשאול ממך מתן, ולבקש ממך עזרה, ישיאך לבך לאמור כי הוא ערום יערים, לאסוף ולצבור כסף מהון זרים, ותקשיח לבך מעזור לו, ולשלול זה בא הכתוב באומרו: 'כי יהיה בך אביון' - לבקש ממך עזרה בצר לו, גם שיהיה זה 'בארצך', ש'לא יחסר כל בה' – 'לא תאמץ ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון' ותמנע מעזור לו, כי תאמר שזה בא בעורמה כי לא יבצר מהיות לו נחלת שדה וכרם להחיות את נפשו.
ולזה הוצרך עוד להסיר דעה זו מלבך ורק 'פתוח תפתח את ידך לו' - יען כי באמת 'לא יחדל אביון' גם 'מקרב הארץ' - שגם בארץ ישראל, מבורכת ה', לא יחדל ממנה גם עני ורש, כי כן יסד המלך, מלכן של עולם, לצורך הקבוץ והתיקון המדיני, ובלא זה העולם יישום ויחרב כמפורסם לכל, על כן הנני בא לצוותך 'כי פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך שבארצך' - שגם האביון שבארצך, ארץ ישראל, תיתן לו אם יבקש ממך עזרה.