'הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא במצרים' - עם מה שכתב הרד"א, שבמצרים לא היו נותנים להם, אלא מצה, לפי שהיא קשת העיכול ויספיק להם מעט עיין שם. והיא הוראה שהיו המצריים צרי עין. וכמו שכתוב בזוהר הקדוש, שמות דף ג', עיין שם.
והנה האיש הישראלי כי חפץ חסד הוא, ופתחו פתוח לרווחה, והקול נשמע וארשת שפתיו בחוץ חרוכה: 'כל דכפין ייתי וייכול' ועין רואה על שולחנו לחם מצה לא חמץ. פן ואולי יחשוב העני, שכל זה מצד צרות העין, שיש בו על בני ביתו, אוכלי שולחנו, וכל שכן וקל וחומר, למי שאינם מבני הבית, ומי הוא פתי יסור שמה. וכל האוכל מצרי העין עובר בב' לאווין: אל תלחם ואל תתאו.
אשר על כן יקדים אדם בראש, יישא משלו ויאמר: 'הא לחמא עניא' - כלומר זאת לדעת שנתינת לחם מצה על השולחן לא משום צרות עין שיש בי, חס וחלילה, אך ורק אני עושה זה דוגמא וזכר למה שאכלו אבותינו בארץ מצרים, אולם לגבי דידי 'כל דיכפין יתיי וייכול' - בשמחה ובטוב לבב, 'וכל דצריך'. ויתכן כי על כן באו ב' לשונות: 'כל דכפין ו'כל דצריך' הם כנגד ב' לאווין הנזכרים בצרי העין. ובשכר זאת 'השתא הכא לשנה הבאה בארץ ישראל' - שגדולה הצדקה שמקרבת את הגאולה.