שולחן ערוך: 'לא ישכיר אדם מרחץ שלו לעכו"ם, מפני שנקרא על שמו וכו' אבל שדה מותר וכו' ותנור דינו כמרחץ וריחיים דינו כשדה'. - הנה זו היא דעת הרמב"ן בחידושיו לעבודה זרה, והביא דבריו הטור כאן, אבל הר"ן בפרק א' של עבודה זרה, והביא דבריו מרן הבית יוסף, כתב בשם בעל מתיבות שתנור וריחיים הוו כשדה, עיין שם. והראב"ד בספר 'תמים דעים' סימן קכ"ה, כתב משם רבנו חננאל שהביא משם הירושלמי שתנור וריחיים דינם כמרחץ, עיין שם.
וצריך לומר שכל אחד דיבר אל עירו ואל שער מקומו, וכמו שכתב הר"ן שם: שבכל כיוצא בזה - הכל כמנהג המדינה, וכן כתב הרב המגיד בפרק ו' מהלכות שבת, הלכה ט"ו: שאין דין זה תלוי במהות הדברים, אלא לפי המקומות: יש שדרכן להשכיר תנור, ויש שאין דרכן, וכן במרחץ, אלא שדברו חכמים בהווה לפי מנהג ארצם, עד כאן. וכתב מרן חכם חיים פלאג'י, זכרונו לברכה לחיי העולם הבא, בספרו החשוב הנדפס מחדש 'רוח חיים' אות א', שבעירנו איזמיר, יגן עליה א-להים, הוה מנהג פשוט להשכיר התנור בכך וכך לשנה, וכיוון שכן הוא המנהג ברוב העיר, אינו נקרא על שמו של בעל התנור, כי כולם יודעים שהגוי לעצמו הוא עושה, זה תורף דבריו, עיין שם.