ע"י האחדות והשלום והצדקה אנו נגאלים, והמידות האלה, אי אפשר לבוא להם, רק כשיהיו כל ישראל ענווים, ונפשם 'כעפר לכל תהיה', כי האיש אשר הוא מחשיב את עצמו, ותיישר נפשו בעיניו, אינו יכול להעביר על מידותיו, ותמיד יהיה בקנאה ושנאה עם הכל, אפילו עם אחיו ואחיותיו.
וגם אינו יכול לתת צדקה, ולרחם על הבריות העניים והיתומים, כי הגאה מטבעו חומד תמיד, להיות רם על רמים, ומטעם זה חומד הרבה הממון כדי שיכבדוהו ההמון, ומשתדל להיות כספו בכיסו טמון, ולא יוכל לתת ממנו לעני ואביון, כי ירא פן יהיה בו חסרון, ויבוא ליד בזיון. כי אוהבי עשיר רבים, וכפי רבות ממונו ירבו לו מכבדים, ולכן הוא ירא וחרד על כספו שלא לתתו לעניים. ... נמצא שמידת הענווה גורמת שיהיו ישראל באחדות ושלום ובעלי צדקה, וממילא הקדוש ברוך הוא יקרב לנו קץ הגאולה.