כתב הרב המחבר בכלל הנזכר סימן מ"א וזו לשונו: נשאלתי אם מברכים על ריח הנדנדה הנקרא בערבי נענע ובלעז מינטה או לאו. תשובה. עיקר ברכת הנהנין לא נתקנה, אלא כשנהנה המברך מאותו דבר שמברך עליו, אף על פי שאחרים נהנים בו, אם הוא אינו נהנה - אינו מברך עליו, ודברים אלו נאמרו בדברי מאכל ומשתה, שהנאתם מרובה; כל שכן שיש לדון כן בהנאת הריח, שהיא הנאה מועטת, שאם אילו נהנה מאותו ריח - שלא יברך עליו, ומי לנו ראש בבשמים כמו המוסק וזבד שהוא זיעת חתולים, ובגלילותינו אלה, אינם מתקבלים עלינו, ואדם מרחיק מהם מלהריח בהם ... ומימינו לא ראינו בגלילותינו אלה, מי שייטול בידו גבעול של נענע להתענג בו ולהריח בו, לפי שריחו חזק, ועוד שאין ריחו מבושם, ואין נפשו של אדם מתענגת בו. אכן, סחו לי מלאכי השרת, שבערי אשכנז מברכים עליו ברכת הבושם בגלוי, והוא הוה להם מכלל הבשמים, ולא עשו ממנו מאכל, ואולי שבאותם גלילות ריחו מבושם ומתקבל להם, שאינו דומה דג העולה מעכו, ויהיה ריח הנענע כריח המוסק וזבאד, עד כאן לשונו.
ואחר שאלת המחילה נראה שלא דומה ריח הנענע לריח המוסק, לפי שריח המוסק בורחים ממנו כבורח מן הארי ומן הנחש, לפי שפגיעתו רעה, שהפוגע בו אין ניצול מידו בלי שום מיחוש, מה שאין כן בריח הנענע, שאדרבא בכל סעודה וסעודה קונים אותו, והוא מכלל צרכי סעודה כצנון וכדומה. ...
שיש בגלילותינו אלה הרבה מיני בשמים טובים ממנה, ומזה הטעם עצמו הוא שאין נוטלים הנענע להריח, אבל אין כך גם, שמי שייטול אותו להריח בו ודעתו נוחה ממנו שיברך, ואפשר שבערי אשכנז אין להם כל כך מיני בשמים ומפני כך נוטלים להריח.