'תנו רבנן: הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים בייסורים, עליהם הכתוב אומר: ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'. עד כאן לשון המאמר.
ולהבין כפל אומרו: 'ואינם עולבים', 'ואינם משיבים', והיה לו לומר: 'הנעלבים' ו'שומעים חרפתם'. אך יובן העניין בשאלת החכם: מה היא הגבורה השלמה? אמר לו: המחילה בעת היכולת. ולכן אם הנעלב ישים יד לפה לפני עולבו ממיעוט יכולתו, אין זה ממידת טובו וחסדו, רק היא כתשובת הזקנה, אשר לא מצא יד לנערות לגנוב ולנאוף וכדומה. אך אם הוא שגיא בכוחו, ויש לאל ידו לעשות רע, וכבש את יצרו מיראת שמים שבו, לאל אשר אלה לו, שכרו אתו ופעולתו לפניו מבורא עולם ה'.
זהו שאמר: הנעלבים ואינם עולבים' - ירצה, משלא הספיק לו לתנא, עליו השלום, לומר: 'הנעלבים' סתם, והוסיף ואמר: 'ואינם עולבים' - משמע שיש בידם לעלוב גם הם את אחרים, אך לשם שמים הוא שאינם עולבים. והוא הדבר בחלוקה השנייה של 'שומעים חרפתם' - שיש לאל ידם להשיב, ומיראת שמים הוא שאינם משיבים, 'עושים מאהבה' גם כן בענייני המצוות.