מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שהרחמנות וההטבה צריך שיהיה תקוע בלב החסיד לעולם.
'ונתן לך רחמים ורחמך, כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים' - וזה פשוט כי הקדוש ברוך הוא מודד מדה כנגד מדה, ומי שמרחם ועושה חסד עם הבריות, גם הוא בדינו, ירחמוהו וימחלו לו עונותיו בחסד, שהרי מחילה זו דין הוא, כיוון שהיא מדה כנגד מדתו.
והוא מה שאמרו זיכרונם לברכה: למי נושא עון? - למי שעובר על פשע. ומי שאינו רוצה להעביר על מידותיו, או אינו רוצה לגמול חסד, הנה הדין נותן שגם עמו לא יעשו אלא שורת הדין.
ראה עתה מי הוא זה ואיזה הוא שיוכל לעמוד אם הקדוש ברוך הוא עושה עמו שורת הדין, ודוד המלך מתפלל ואומר: 'ואל תבוא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי'. אמנם העושה חסד - יקבל חסד, וככל מה שירבה לעשות, כך ירבה לקבל. ודוד היה מתהלל במידתו זאת הטובה, שאפילו לשונאיו היה משתדל להיטיב, זהו מה שכתוב: 'ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי'.
ובכלל העניין הזה שלא לצער לשום בריה אפילו בעלי חיים ולרחם ולחוס עליהם, וכן הוא אומר במשלי: 'יודע צדיק נפש בהמתו' - וכבר יש שסוברים: צער בעלי חיים דאורייתא, ועל כל פנים דרבנן. כללו של דבר, הרחמנות וההטבה צריך שתהיה תקוע בלב החסיד לעולם, ותהיה מגמתו תמיד לעשות קורת רוח לבריות, ולא לגרום להם שום צער.
חכם משה חיים לוצאטו, מסילת ישרים, פרק י"ט, עמ' קי"ז - קי"ח, הוצאת אורות חיים, ירושלים תשמ"ח (1988) מתוך 'החכם היומי'