והנה מימי קדם קדמתה ועד היום החוק והמנהג בגבולנו, ארץ בוכארה ואגפיה לתרגם את מקראי קודש תורתנו באוזני הנערים בבית הספר מתוך החומש בתרגום תפסיר פרסי, בלשון המדובר בינינו בערי בוכארה, בעל פה ולא בכתב. ולא ניתן להיכתב עד היום. ובגלל זה רבו כמו רבו השינויים והחילופים והשיבושים בתפסיר שלנו אצל קהל עדתנו, אשר ברבות הימים כל איש ואיש מההורים ומורים לגרוע או להוסיף את התפסיר הקדום, וכל איש ואיש מוסיף לו משלו בשפתו שפת עילגים, שפת ההמון.
ורבים מאחינו לא יחכמו, ורבי התורנים אינם יודעים בטיב לשון פרס העיקרית האמיתית, אשר קיימו ואשרו קדמוננו בדעת ובהשכל את התפסיר הראוי לאותה מילה, והמה יצאו, כל איש ואיש, לפנות להם דרך לעצמם, ככל אשר יעלה על רוחם, וכפי אשר תשיג יד הכרתם, המעט היא אם רבה. ואת אשר גבלו ראשונים, וקיימוהו וקבלוהו, דור אחר דור, המה קלקלו והרסו וסתרו. והסיבה הוא יען לא היות להם התפסיר העיקרית האמיתית אשר תרגמו קדמוננו.