כבר ידוע שאין ציבור עני, ואם כולם יטפלו בדבר, בוודאי יוכלו לעשות לטובת העני, שהנטל המוטל על רבים אינו מורגש כל כך, ובפרט שאפשר לתקן הדבר. כפי שנהוג בקושטאנדינה ובשאר מקומות, שיש חברה של 'ביקור חולים'. ובכל שבת מתכנסים במקום אחד, והחכם מסביר להם, והם דורשים ובודקים על החולים, ויום אחד בשבוע מקבצים בשביל בקור חולים, וכן בשבת כשעולים לתורה, מבטיחים למצווה זו, ועושים 'מי שברך' ליחידים, כל אחד בשבת אחרת, שישתדל לקבץ הנדבה. וזהו מנהג ישר מאוד ומסודר יפה, של אנשים נבונים ורחמנים, שליבם נתון לחולים, והם אוספים מעות לשם כך, לטפל בו ולא להניחו בצער. ... הכלל הוא שהכל חייבים במצווה זו.