מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמדת שמע ישראל, שאין התפילה זקוקה למילים הניתנת להיאמר.
זוהי התפילה הראשונה שאנו מלמדים את ילדינו. בין אם בעברית או באנגלית, מילותיה של קריאת שמע הם הרעיונות הראשונים שמתקבלות בדעתו של הילד, תקופה ארוכה לפני שהוא יכול לחבר לה משמעות כלשהי. כך צריך להיות, שהרי משמעות רבה כל כך מוכלת בחלק קצר זה מתפילתנו, עד שאין זמן מוקדם מדי להטביע אותו בלבו של אדם מישראל. ...
אם אנו חוזרים על קריאת שמע כפי שעשינו מאז ילדותינו. באופן הזה המלים לא מכילות כל תפילה, אך תפילה היא מילה שעשויה להתפרש במובן רחב יותר ממשמעותה המילולית, שהרי תפילה היא השפה של הלב, ואין היא זקוקה לקול הניתן להישמע, או למלים הניתנות להיאמר. כך נשמעה ונתקבלה תפילתה של חנה, אף על פי שרק שפתיה נעות, וקולה לא ישמע. התפילה היא שעת קרבה בין האדם לבוראו, שעה שניתנה לאדם להתרומם מעל העולם הזה; להביא את יוצרו, אביו הרחמן, מעל כסא הכבוד שמעל לרקיעים ועד שיגיע לצידו כדי להקשיב לבכיו המיוסר ברחמיו, לרפא את פצעיו, לצוות על מבול התוגה שישקע ולהשאיר את ברכתו על נשמתו של האדם, לחזקה ולאמצה.
מרת גרייס אגילר, The Spirit of Judaism, pp. 1-2, Philadelphia, 1864 (מתורגם) מתוך 'החכם היומי'