'עטרת תפארת שיבה, בדרך צדקה תמצא' - הזורע בחורף מוציא פרוסה מתוך פיו לזרוע, 'והלוך ילך ובכה נושא משך הזרע', על בטחון של עתיד, אם יעזור ה' ברחמיו, ש'בוא יבוא ברנה נושא אלומותיו'. על אחת כמה וכמה ככה העושה צדקה - מוציא מה שצריך לטרפו, ונותנו לעני והוא הוא אשר ייהנה בו בעצם וראשונה, כי 'אשרי בניו אחריו' כי 'טוב ינחיל בני בנים'. וכמו שראינו בעניין עובדיה הנביא, אשר זכות וצדקה אשר עשה עם נביאי ה', בהאכילם וספקם לחם ומים, חמישים איש במערה, ולווה בריבית מיהורם, היא שעמדה לו לבניו אחריו כשצעקה אשתו אל אלישע ככתוב: 'ואשה אחת מנשי בני הנביאים'.