כל אותן בני אדם, שהיו בשעת המילה, ששמותם כשם שנקרא בו הילד הנימול, מתכפרים עוונותיהם, כגון אם הילד נקרא שמו אברהם, כל אותן ששמם אברהם שהיו עומדים שם, מתכפרים עוונותיהם.
וזה טעם הנהוג בתוניס, שכל שהיו עומדים בשעת המילה, איש איש לוקח בידו בד של הדס (ממה שמחלקים בבית הנימול לברך עליו), ובצאתם החוצה איש איש בפוגשו את אחיו ממיודעיו, נתנו לו לברך עליו. וזה הנפגש שואלו: מה נקרא שמו של התינוק הנימול, ואחר שיגיד לו את שמו, אז מברך עליו, אשר הוא דבר תמוה, שמה לו לדעת מה נקרא שמו?! ומה עניין ידיעת שמו לברכת ההדס?! - אלא הוא הדבר שמבקש לדעת את שמו, כדי שאם יהיה שמו כשמו, אולי על ידי ברכת ההדס של מילת אותו תינוק, כאילו היה עומד שם בשעת המילה, ויתכפר לו עוונו. ... וכשהגדתי זה לאחד מחכמי המערב אמר אלי, אפשר שזה הטעם של מנהגם במערב, שכל אותם שהיו בבית המילה ושמותיהם כשם הילד הנימול, עושים סעודות למספרם, כל יום סעודה אחת בבית אחד מהם, והיינו לשמחת כפרת עוונותיהם.