הגמילות חסדים, שהיו עושים בזמן הבית אי אפשר לעשותו עוד בגלות, אפילו אם לא יהיה טרחת הדעת בעול הגלות. שמובא בפרקי רבי אליעזר: ראה שלמה שמידת גמילות חסדים גדולה לפני המקום, וכשבנה בית המקדש, בנה שני שערים, אחד לאבלים ולמנודים, ואחד לחתנים. והיו כל ישראל, הולכים בשבתות ויושבים בין שני שערים הללו, והנכנס בשער חתנים היו יודעים שהוא חתן, ואומרים לו השוכן בבית הזה ישמחך בבנים ובבנות. והנכנס בשער אבלים והיה שפמו מכוסה אז היו יודעים , ואם לא היה שפמו מכוסה היו יודעים שהוא מנודה, ואומרים לו וכו', כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתם בגמילות חסדים. עד כאן לשונו.
וזה הגמילות חסדים היה נעשה במעמד כל ישראל, ובפרט כשהיו ברגל, והיתה המצווה נעשית בשבח גדול לבורא עולם בחסדו הגדול כי 'ברוב עם הדרת מלך', ועוד כי תפילת הרבים נשמעת, שהיו כולם ביחד מתפללים עליהם. אמנם כשגלו ישראל, מעט כאן ומעט כאן, אין עוד הידור למצווה זו, ואינו ניכר פארה וחשיבותה, אף אם כל יחיד ויחיד יקיים אותה כהלכתה.