בני קהילת קודש, שבראותם רוב עניות אנשי עירם, הסכימו ביניהם בגזרת נידוי חרם ושבועה, שכל אחד מדרי העיר, יהיה מי שיהיה, לא יוכל לשלוח חוץ לעיר בתורת צדקה, באיזה אופן שיהיה, יותר מז' סקודי. ואחר זה בא יחיד אחד לדור שם, וכאילו לא ידע דבר ההסכמה, ונתן אל לבו לשלוח כל מה שלבו חפץ אנה ואנה, ובפרט לעניי ארץ ישראל, ואף שהתרו בו הרבה פעמים, והודיעו לו עניין ההסכמה, השיב להם שלהיותו אורח, אינו משועבד לקיים מה שהסכימו הם, ובפרט להיות עניי העיר עמי הארץ, שאין לחמול עליהם ולהאכיל להם פתו. שלחו אליו שני רבנים להתרות בו שנית, וגזרו עליו שיבוא לבית הוועד לסדר טענותיו לפני הקהל, ולא אבה לשמוע אליהם וישלחם מעליו. אחר זה החרימוהו והוא השיב להם אדרבה באומרו לא כהוגן החרמתם וכמעט רצה להכותם. שואלים אם ההסכמה כדין נעשית, ואם חייב האורח לקיים גזרתם ונידוי של מי עלתה, שלו או שלהם. ...
ההסכמה על נכון נעשית, וכדברי תורתנו. והיחיד, כיוון ששהה שם שלושים יום, נתחייב לקיים כל דברי ההסכמה, כשאר תושבי בעיר. ועניי העיר ההיא קרויים עניי עירו, וקדמו לכל אדם ולכל דבר. ואם הרבים נידו היחיד לכבודם והוא תלמיד חכם, הם חייבים נידוי. כי המנדה מי שאינו חייב הוא מעשרים וארבעה דברים שמונה הרמב"ם שמנדים עליהם, ואדרבה, היחיד עלתה לו. ואם הוא עם הארץ ונידוהו לכבודם, אי נידוהו על דבר ההסכמה, אף עם הוא תלמיד חכם, נידויים נידוי, וחל אף על זלזולם.