עמד בדין הבחור ... תובע לאמו ... באומרו, שאין לאשה הנזכרת ליטול שום חלק ונחלה בנכסי אביו, לפי שקודם שנשבעה כמשפט האלמנה כבר זינתה וילדה, ואם כן היא חשודה שאינה יכולה לישבע, ואין האלמנה נוטלת כלום מנכסי היתומים אלא בשבועה, וזו אינה יכולה לישבע מפני שזינתה בעודה פנויה. ומסתמא נבעלה נידה ופסולה לשבועה והיא הכחישה אותם. ועם היות שקרוב לוודאי, שהאמת כדברי הבן, מכל מקום לעניין הדין, לא מצאנו כוח להפסידה מנחלת בעלה הראשון, לפי שכבר נשאת לשני, והכניסה לו מה שעלה לה בנכסי בעלה הראשון, וידוע שהבעל בנכסי אשתו לוקח, הווי וטען, אפילו אם תבוא לומר כדבריהם שלא נבעלה באונס, לפי שהאישה הנזכרת היתה בפאס אלבאלי, והמקום גורם, שידוע שיש שם אלימים ובעלי זרוע, ובפרט באותו זמן שהיתה שם ממלכה שפלה, ש'צעקה ואין מושיע לה', וצריך הבן להביא ראיה שהיתה נבעלת ברצון. וזה הדבר נמנע.
ועוד שני מצאנו בפסקי הרב יעבץ, זכרו לחיי העולם הבא, שכתב לגבי אשה שמתה ולא נשבעה ... אינה חייבת שום שבועה כלל, אלא מפני חומרא בעלמא, משביעים אותה בחייה. אבל אם מתה לא יגרע כוחה. אך מפני קצת חשש יש לוותר מחלק האלמנה מעט אך לשליש ולרביע לא שמענו. עד כאן תורף דברי הרב זכרונו לברכה.
ואם כן ממנו ניקח לנדון שלנו גם כן, מאחר שאינה יכולה לישבע, הרי היא כאלו מתה ותיטול חלקה, ששבועה אינה אלא חומרא בעלמא, ומה גם שעיקר הדין, אף אם נאמר שהיתה נבעלת ברצון, מכל מקום יש בידה לתקן להתוודות וללקות ולחזור בתשובה ותשבע ותיטול חלקה מושלם כמבואר בחושן משפט סימן ל"ד. סוף דבר לא מצאנו כוח להפסיד האישה הנזכרת מנחלת בעלה מן הדין, אך על כל פנים עלתה הסכמתנו ללכת בעקבות דברי הרב הנזכר ולדון בזה גם בנדון שלנו, שתיתן האלמנה הנזכרת מחלקה שישית ליתומים.