עם היות שהדורש ברבים, אינו דורש כי אם דברי א-לוהים חיים, עם כל זה, תמצא האופן שלא יהיו ערבים על לב שומעיהם, כגון: שכל הדרש כולו מראשו לסופו, כולל פלפול וחריפות, באין מבין כל אחד בעלי תריסין, אחד מעיר ושניים ממשפחה, והגם שדברי הקדוש ברוך הוא בפלפול, מכל מקום עיקרה של תורה ויסודה אינו כי אם להורות לעם ישראל את הדרך, אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, שכל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, דיניה ומידותיה ואגדותיה, המושכים את ליבו של האדם ליראת שמיים, ואיך לעבוד את בוראו בתיקון עשיית המצוות, ולהיזהר מעבירות שבין אדם לחברו.
ולכן על צד היותר טוב שיתחלק הדרשן הדרוש לכמה חלקים, כדי שכל כת וכת תיקח חלק שלה, מה שהיא יכולה לשמוע, יש כת שרוצה בבקיאות ופלפול וחריפות, ויש כת שרוצה בקיצור פסקי דינים, זה אסור וזה מותר, ויש כת שרוצה בפשטים וחידושים ורמזים מתוקים, ויהיה מלא וגדוש כקופת הרוכלים. אולם דברי תורה מצד עצמן כולם ברורים, כולם דברי א-לוהים חיים, אלא מצד השומעים,
ועוד שהשכל מחייב שהדרשן, מצד היושר, צריך לסדרם תחילה ולבררם עד שיהיו רגילים בפיו להוציאם בתוך הרבים, בשפה ברורה ובנעימה כך שלא יהיו מעורבבים ומבולבלים, ויגרום שלא יהיו ערבים על לב שומעיהם, וחס וחלילה, יבוא לקלקול שיוציאו דופי בו ובדברי תורה, והוא בכלל 'אוי ואבוי' כמו שאמר התנא: 'אוי להם לבריות מעלבונה של תורה', שגרם שהתורה קבלה עלבון דברים מסיבת עקימת שפתיו של הדורש שלא ברור מללו.