אין לאדם להעריך מידת חוכמתו, לפי המדרגה של החוכמה, שהוא עומד בה עתה, אלא לפי המדרגה שהיה יכול לעמוד בה, אם היה משתמש בחוכמתו עד עתה, והדין נותן שהצדק איתו, כי הלא החובה הראשונה של השכל, אמרנו לעמלה, היא להשכיל, ואם אדם היה ממלא את חובתו זאת הראשונה, הלא איש אחר היה. כמה גדולה היתה היום הבנתו, כמה רחבה היתה ידיעתו, כמה זך היה שכלו, דברים הרחוקים היו קרובים אצלו, העמוקים היו גלויים לפניו, וכי מפני שהלך בטל כל ימיו, ולא השתדל להשיג, מה שהיה ביכולתו להשיג, חדלה האפשרות ממנו? כוח החוכמה בקרבו הוא, מכוסה היא מעין איש פשוט אבל גלויה היא לעין של איש מבין.
היכול היה רבי עקיבא לשער, בשעה שהיה עם הארץ, שביכולת כוח שכלו לדרוש על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות? עם הארץ היה, וכוח החוכמה שלו לא נראה לאחרים וגם לא לעצמו, אבל בלבו היה טמון, וכיוון שפתח את לבו, נפתחו לפניו כל שערי חוכמה, וכן כל אחד לפי ערכו האמיתי, אשר אין ביכולת האדם לשער זאת מראש, טרם שנכנס באופני העבודה וגדריה, כמו ששנינו: 'העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא ... ונעשה כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק', כישרונות חדשים מתגלים לפניו, יכולת אחרת נראית לו, מפני שהבין את אופן הלימוד וגדרו.