העשיר שהעני - מצטער על אובדן עשירותו, בן אדם שנחלה - כואב לו על העדר בריאותו, כן אנו, אילו ראינו את המקדש על מכונו והשכינה בתוכו, הכוהנים בעבודתם והלווים בשירם ובזמרם, היינו מצטערים ומתאבלים על חורבנו, אנו חיינו בלעדי בית המקדש ואין לנו צער על חורבנו. ... גם באומרנו הקינות בעניין סילוק השכינה אינן נוגעות בליבנו, כאילו מה לנו ולסילוק השכינה. ואיך לא נתבייש שלא אכפת לנו מצערו של הקדוש ברוך הוא, ובכיותיו יומם ולילה על חורבן ביתו, ועל בניו שהוגלו בין האומות. איך זה שהקדוש ברוך הוא נעשה כמו זר לנו, ולא אכפת לנו ממנו. ... והרי לו היה האדם מתבונן, אף במקצת, ומכיר את מציאותו ועצמיותו מיד היה רואה ומכיר, שבית המקדש הוא עניין שכל חייו תלויים בו, ושבלעדיו חייו אינם חיים, ומתוך כך היה מכיר בסוד בגלות, היה יודע להעריך, מה הוא זה שכלל ישראל אינו במקומו, מהו עניין 'ישראל בין האומות', ואז ודאי שעניין הבית היה כבר נוגע לו.