מפני חטאינו גלינו מאותו מקום קדוש, כי כך היה רצונו יתברך, אף על פי כן אהבת מולדת, או אם לומר זאת טוב יותר, המחשבה בלבד כי הייתה זאת מולדתנו גורמת לנו לשוב אליה, כי אהבו את עפרה יעקב. שבים אנו אליה, אך לא כפי שרצינו, כי רואים אנו את הארץ שוממה, את המקדש חרב. בדאגה רבה, רואים אנו בעינינו את קיום דברי ירמיה בקינותיו: 'על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו'. ...
כי בין כל הצרות האלה, נותרה לנו לנחמה מה שאמרו חכמינו, (והאומות מאמתות את הדבר מחמת ההערצה שיש להם למקום הזה) שהקדושה לא זזה משם, כפי שנאמר במסכת מגילה על הפסוק: 'והשימותי את מקדשכם - אף על פי שהן שוממין, בקדושתן הן עומדין'. עמדו חכמינו על כך שהיה ראוי להקדים את השם לפועל, ולומר 'ואת מקדשכם השימותי', אלא הקדים את השממה למקדש לאמור שגם אחרי השממה, קורא לו הקדוש ברוך הוא בשם של קדושה כמקודם. מבית המקדש נותר לנו הכותל המערבי, שממנו, אומרים חכמינו, לא סרה הקדושה, שם נוהגים אנו לערוך תפילותינו. ברם, אדונים נכבדים, אם חסר לנו המקדש, יכולים אנו היום לחפשו בתוככי כל אחד מאתנו, באמצעות הצדקה וגמילות החסדים, באשר כל אחד מצדו יתאמץ לשאת בחלק הראוי לו מהנטל. אלה הם המקדשים הטובים ביותר, והקרבנות שאנו יכולים להעלות על מזבח לבבינו, המכוונים הגיון לימוד תורתנו.