ראובן הגדול שבאחים נפטר לבית עולמו מבלי זרע של קיימא וחיים לכל ישראל שבק. והנה בעתה יצא טעון שמעון, הנזכר לעיל, שרצונו לייבם ליבמתו, להקים שם אחיו הנזכר, יען כי הוא הגדול שבאחים, ומצווה בגדול לייבם, ובפרט שיבמתו כבר נתרצתה, מטוב רצונה, להתייבם לשמעון הנזכר דווקא. ואחיו הנשארים רוצים לעכב על יד שמעון הנזכר, מלייבם את יבמתו הנזכרת משני טעמים: אחד - שמפסידים חלקם מהירושה, אשר השאיר להם ראובן, הנזכר לעיל, כיוון שהוא מייבמה, וזוכה בכל נכסי אחיו כדת של התורה. ועוד זאת כיוון שנשבע שמעון לאשתו, שלא ישא אישה אחרת עליה. ...
שכל שהיא נתנה לו רשות, אין לנו לומר שמצוות חליצה קודמת, אלא לכל העולם, מצוות ייבום קודמת, ובפרט שגם היבמה היא מפויסת להתייבם מטוב רצונה, שוודאי אין לומר שום דבר ופשוט. ... כל זה כתבתי לפלפול בעלמא, ולברר ולידע האמת דווקא, יען כי לנידון שלנו אין צורך לכל זה כלל, מאחר כי הנידון שלנו הכל לטובה, שאשתו כבר הודית בפני שלושה, שמטוב רצונה והשלמת דעתה נתרצית שייבם את יבמתו, כאשר מוצג בשאלה, והגם שהיבמה אינה רוצה להתייבם כי אם לשמעון הנזכר דווקא, ומאין הרגליים לומר שיכולים האחים לעכב על ידו מלייבם כדי שלא יפקיע חלק ירושתם אשר הניח אחיהם המת, ואומרים שנתן עיניו בממון, ולו יהי כדבריהם, אפילו כך הבל יפצה פיהם.