מרן הגאון הקדוש, בעל 'מנחת אלעזר', זכותו יגן עלינו, היה קורא תגר על המנהג שנהגו בעירו (וכמעט בכל ערי חוץ לארץ) שבשעת לווית אדם לבית עולמו, בני 'החברא קדישא' מקשקשים בקופסא, מקבצים מעות ואומרים 'צדקה תציל ממות', ולפי דעתו הרי זה כעין לועג לרש, ועם כל זה לא ביטל את המנהג רק לא נשמע לו, כלומר לא הסתבר לו ... שגדולי האחרונים האריכו למעניתם, שגם על מנהג זר, יש ללמד זכות ולבקש כל טצדקי, על מה סמכו את עצמם מתקני התקנה הראשונים.
גם אני יצאתי לישע המנהג, ומצאתי שיש מקור וסמך לזה מש"ס בבלי וירושלמי - שניהם כאחד מפרשים שפסוק אחד, המדבר בצדקה, שצדקה מצלת ממוות, יתכוון על הצלה שלאחר מיתה, על הצלה מגיהנם כמו שקראוהו בבבלי או הצלה שלא ימות לעולם הבא כמו שקראוהו בירושלמי, יש להניח שהמנהג נתקן על כוונה הזאת, שעל ידי נתינת הצדקה, שבני אדם הנאספים לגמול חסד עם הנפטר ללוותו, גומלים לו חסד גם בזה, שנותנים צדקה להצילו מדיני גיהנם, ולהביאהו לחיי עולם הבא, ואין בזה מעתה שום נדנוד זלות לבר מנן. אדרבה, זכות גדול יחשב לו, כי באמת אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, וכל אחד זקוק לקבל תמיכה הזאת מהחיים.