מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שעיקר השמחה לשמח לשאינו שמח, ולשבוע לשאינו שבע.
לעניין שאמרו להרבות במשתה ושמחה, לא אמרו אלא ששון ושמחה של מצווה, ולהאכיל לעניים בסעודתם, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה, אלא לשמוח לב עניים ויתומים ואלמנות. שכל מה שמשמח לב האומללים האלה, משמח את בקדוש ברוך הוא, שהם הכלים השבורים שלו.
אך לא אמרו שמצווה להרבות סעודתן וכל מיני שמחות, לקרות ולזמן עשירי עם, אשר המה שמחים דשנים ורעננים בקרב ביתם, ולב טוב משתה תמיד כל הימים, ולא יקוו לבני אדם לשמח את לבם, כי המה שמחים מאליהם בלאו הכי, ולסעודה ולשמחה מה זה עושה. ... כי עיקר הכל לשמח למי שאינו שמח, ולשבוע מי שאינו שבע בשמחת התורה, לא להצבות בטן השבעים ושמחים.
חכם רפאל מילדולה, חופת חתנים, דרך ארץ בסעודה סימן ט', דף כ"ז ע"א. הוצאת דרוקר, למברג (לבוב), תרכ"ב (1862) מתוך 'החכם היומי'
