אני ידעתי כי כל הנשים ממיורקה, נהגו לחוף ראשן בנתר שקורין קלידה בשעת טבילה, וזהו אסור כמו שמוזכר בפרק אחרון מנידה: 'אשה לא תחוף ראשה לא בנתר ולא באהל'. ... כן נהגו בארצנו, שלא לחוף ראשן אלא במים חמים לבד. וכאשר הוגד לי מנהג הנשים הללו אמרתי לחזן, לאמור לאשתו, שתזהיר מזה בהצנע הנשים הבאות לטבול, והיה הדבר קשה בעיניהם, וקצת מקרובות רבי דוראן שאלו אליו על זה, ואמר להן: אדרבה אין טבילה בזולת הקלידה, כי הוא מנקה הראש הרבה, ושאין פירוש נתר קלידה, כי רבותינו זיכרונם לברכה הזכירו 'כלי נתר', ומקלידה אין עושים כלים. וכשומעי אמרתי: מפורסם הוא כי לעז נתר הוא קלידה, לכל מפרשי המקרא והגאון רב סעדיה זיכרונו לברכה בשרח תרגם: 'אם תכבסי בנתר' - 'אין גסלת באל טפל' שהוא קלידה, וכן בספרי הרפואה. ואם אין עושים כלים בזאת הארץ ליקרתו, והעפר בחינם, הנה אפשר שבמקום מוצאו עושים ממנו. וכן הזכירו חכמינו זיכרונם לברכה 'כלי גללים', ואין עושים ממנו כלים בזאת הארץ. ואחר כך שמעתי כי בטוניס עושים כלים מקלידה הנקרא בערבי 'טפל', לפי שבהם מתקררים המים הרבה, וכי ראיתי כי הנשים שומעים להקל, מה שלא היה ראוי להן בעניין זה, משכתי ידי שלא יאמרו כי אני מוציא לעז במנהג טבילתן, וציוויתי בביתי ולקרובותיי, השומעים לקולי ומאזינות אמרתי, לעשות כראוי.