מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שהמחסר מזונו ונותן, מציל עצמו ממוות כהולך בדרך צרה.
'באורח צדקה חיים ודרך נתיבה אל מוות'. - רצה לומר: שמי שהולך 'באורח צדקה', ונותן צדקה כפי מה שראוי לו ליתן, הנה הוא זוכה לחיים שיאריכו ימיו ושנותיו. אבל מי שהוא הולך ב'דרך נתיבה' - שהיינו שאין לו ממה שייתן צדקה, ואף על פי כן כן הוא דוחק את עצמו, ומחסר ממזונו ונותן צדקה, כמו שהנתיב הוא צר, וההולך בו הוא נדחק ומצטער בדרך נתיבה, מפני שחסר ממזונו וצמצם על עצמו ונתן צדקה, הנה שכרו איתו. שאפילו היה קרוב למוות וסמוך לה כגון לסטים או חיות רעות או חולאים רעים שהם מגיעות האדם למות, ונפל אדם זה במוקשי מוות באחת מאלו העניינים הנזכרים הוא ניצול מהם. שכמו שהוא הצר ודחק לעצמו, והרוויח לעני כמה שנתן לו צדקה, כן הקדוש ברוך הוא יוציא אותו מצרת המוות לרווחה, וניצול מהמוות וזה שאמר: 'ודרך נתיבה אל מוות' - רצה לומר: אף על פי שהגיע לשערי מוות וקרוב הוא למות, אף על פי כן 'אל מוות' - רצה לומר: לא תהיה לו מוות וניצול.
חכם סעדיה אזוביב, תוכחות מוסר, דף ל"ה ע"א, ליוורנו, דפוס אליהו בן אמוזג, תרל"א (1871). מתוך 'החכם היומי'