מי שיש בידו כח, לעשות נימוסים ודתות כגון המלך או השר או קיבוץ טובי העם, אם הוא צדיק וישר ודורש טוב לעמו, לא ישים מגמת פני נימוסיו, אלא להנאת עמו ולטובתו כדי לשמור גופם וממונם. ואם הוא להוט אחר הממון, ישים עליו עול כבד למלאות אוצרותיו כסף וזהב, ולא יכמרו רחמיו לשור עניים ולאנקת אביונים. אך אם הוא בינוני במידות, ישים עליו מס באופן שלא יעדיף המרבה, והממעיט לא יחסיר, אבל הוא לעולם ברווח. נמצא, שהראשון הצדיק והישר- יעשה טוב לעמו ולא לו. השני הלהוט אחר ממון - לו יעשה טוב, ולא לעמו. והשלישי הבינוני - הרוב לו והמיעוט לעמו.