הכל עלה ונסתפק בסעיף האחד, כיוון שהעד הזה, הרב יצחק, זה זמן מה שנשתמד, וחזר בתשובה ושב לתורתנו הקדושה, ונסתפק מעלת כבוד תורתו, ישמרהו צורו ויחייהו, וזה לשונו: איך שיהיה החזרה והתשובה, אם צריך שיהיה החזרה לעיני הכל, ובתשובה הדומה לזאת שבפרק 'זה בורר' שילך למקום שאין מכירים אותו, וילבש שחורים ויתעטף שחורים וכיוצא מתשובות הנזכרות שם, שבדבריהם של רבנן, שלא הוזכרו אלא כוחם שאם שב בתשובה, שמועיל. וחל עלינו חובת ביאור, שיש לפקפק, הגם שעינינו הרואות לאיש, הרבי יצחק הנזכר, והכרת פניו ענתה בו, צורת ישראל כשר, ודמות תבניתו ולבושו כדרך ישראל, מכל מקום אפשר לחוש לדברי הפנימי, שאפשר שאין תוכו כברו, ואם תחתיה תעמוד הבהרת, ומאין לנו לידע מצפוני לבו, אם להרע או להטיב. ...
ולא ידעתי למה הוצרך לדקדק כן, ובפרט שאין ראיה מדבריו, שיש לומר ששם דיבר באותם ריקים ופוחזים, שפעמים מחזיקים עצמם כישראל ופעמים כגויים, לזה אמר שצריך תשובה כעין זאת שבפרק 'זה בורר', אבל כששב מכל וכל, כיוון שראינו מעשיו כתורתנו הקדושה, די והווי כישראל גמור.
וממקומו שבפרק 'זה בורר' הוא מוכרח, שהתשובה היא מעין עבירה שעשה, שהרי מלווי בריבית, חזרתם שיקרעו שטריהם, ויחזרו בהם חזרה גמורה, שאפילו לגוי לא מלווים. ומשחקי קובייה, משישברו פספיסיהם וכו', ומפריחי יונים, שאפילו במדבר, לא סברנו ולא חששנו, שמא אין תוכו כברו, ומאין לו לידע מצפוני לבו, ששב בתשובה גמורה, אלא אומרים כיוון ששב מעצמו, ועשה תשובה מעין העבירה במעשה - די.