לפעמים צריך האדם להתגאות, כלומר לחשוב בשורשו ולומר שנשמתו חלק א-לוה ממעל, שעל ידי זה יבוא לקיים מצוותיו יתברך, שלפעמים מטעה אותו היצר הרע לאמור: אתה עפר ואפר, רימה ותולעה, ואין דמיון לך בצד מה עם הבורא, ואם כן איך אפשר שנבחרת לעבוד לו, ללמוד בתורה הקדושה, ולקיים מצוותיו יתברך, אי לזאת צריך לחשוב ששורש נפשו רוחו ונשמתו ממקום עליון חוצבו ...
ואפשר שזה כוונת אנשי כנסת הגדולה, במה שתיקנו בסוף תפילת שמונה עשרה: 'א-להי נצור לשוני מרע, ושפתותי מדבר מרמה, ולמקללי נפשי תידום, ונפשי כעפר לכל תהיה, פתח ליבי בתורתך, ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי' - והיינו שתחילה אנו מבקשים מאתו יתברך, שיטע בלבנו שורש היראה שהיא הענווה, ולכן אנחנו אומרים: 'ולמקללי נפשי תידום ונפשי כעפר לכל תהיה', ואחר שיושרש בלבנו הענווה, אשר שחס ושלום, על ידי הענווה ימצא היצר הרע פתח פתוח לאמור לאדם היאך אתה מעז פניך להיות לעבד לו, ומשרת לדר מעון, שאתה עפר, לכן בבקשה ממך 'פתח לבי בתורתך ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי', כיוון שהנפש חלק א-לוה ממעל.