הנצרות ניסחה את מצוות אהבת הזולת בצורה חיובית: 'כל אשר תחפצו שיעשו לכם אנשים, עשו להם כמו כן גם אתם, כי זאת התורה והנביאים'. ואילו היהדות, אין לה, אלא הכלל השלילי של הלל: 'שעליך שנוא - לחברך לא תעשה' - היינו צורה מצומצמת של הציווי 'ואהבת לרעך כמוך'. דיינו להכיר כאן, שרק לצורה השלילית של הלל תוכן ממשי, ואילו הצורה החיובית הנזכרת לעיל מעמידה את רוב בני האדם לפני מצוות שווא. ... אין אתה מצווה לעשות איזו שהיא טובה לאחר, אלא אם כן ביכולתך לעשותה. בעוד שהמצווה השלילית: אל תגרום רע לאחר, שהיא מבחינת 'שב ואל תעשה', אינה תלויה בתנאי, וביד כל אדם לקיימה. ורק מצווה כזו, שהיא למעלה מתנאי המקום והזמן, יכולה לשמש כלל השווה לכל נפש. ... ביד כל אדם 'לסור מרע', אך לא ניתן לכל אדם 'לעשות הטוב' בכל השטחים.