ועתה ידע משה רבינו, עליו השלום, כי הוא יפטר מן העולם, ולא יכנס לארץ ישראל, ויהושע הוא יכניסם. ועל פי הטבע, כי האדם ישנא את רעהו, העומד במקומו, לראות בטובה אשר לא יראה הוא, ואם כן איך משה רבינו, במקום שנאה אשר ישנאהו, עוד התחת זה יתפלל עבורו להינצל מפח יקוש, עצת המרגלים?! והיה די לו לשתוק: גם ברך לא תברכנו וקוב לא תקובנו. אלא באמת כי זה מענוות משה רבינו, אשר כאפס נחשב לו כל טובה, ומלבו הטוב אשר יאהב כל טוב לחברו, וחס ושלום להעלות עין הרע בלבו על מגן, להתקנאות בזולתו, חס ושלום, כי הכל גזרת הבורא יתעלה.