מכלל דרכי שלום ועיקר גדול בו, הוא להיות תמיד נגד עינינו, מה שציוונו חכמינו זכרונם לברכה: 'והווי דן את כל האדם לכף זכות', כי הזהיר בדבר הזה ייתן מקום לנוח רתיחת החימה הגוברת על האדם, בראותו או בשמעו דברים, אשר לכאורה מביאים את האדם לדון את חברו לכף חובה. ואין המידה כך, וראוי להתרחק מזה, אלא ישמע בראשונה טעם הדבר, ומעשה שהיה איך היה, ואז אם הוא מכוער או שהיה קרוב לוודאי לו כיעורו מתחילה, יעשה דין לכבוד שמיים ולא יתמהמה ...
ילמוד כל אדם שלא יהיה נבהל להשיב על כל דבר, אפילו נראה לכאורה זר ורחוק, בטרם ישמע טעמו, כי אולי דברים יש בגו, ומתוך כך יינצל מעוון החושד בכשרים, ויקיים בו 'אל תחרוש על רעך רעה, והוא יושב לבטח אתך'. שאם רבי בבא בן בוטא, הנזכר לעיל, כששברה על ראשו האישה ההיא שני הנרות, לא היה מחזיק במידה זו ומשתמש בה, לשאול לה מדוע עשית ככה, לפחות היה מנדה אותה, ושוב היה מתחרט לשעתו, ונמצא למפרע מלבין פניה ופניו ברבים. ואין לך דבר המסלק דברי ריבות ומחלוקות מישראל, וגורם לידי שלום רב - כזה, ולנוהג בו הוא קרוב לשכר ורחוק מן ההפסד, שישראל בחזקת כשרים הם. ואם בחטאתנו הרבים יתברר הדבר רע כמו שהוא נראה לעיניים, אין עליו חטא במה שלא חשדו, אדרבא צדקה תיחשב לו, ורוח המקום נוחה הימנו, ועליו נאמר מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: 'נושא עוון ועובר על פשע - למי נושא עוון, למי שעובר על פשע'.