זה למעלה מחמישים שנה, היו העם נכשלים לצאת חוץ לעיר ביום השבת, משארותם צרורות בשמלותם וכו', וכמה טרח אותו צדיק, הרב המופלא, חסיד וקדוש, מורי ורבי זקני ועטרת ראשי, כבוד מורנו הרב רבי משה בן ג'ו, זכר צדיק וקדוש לברכה, לתקן המעוות ולא עלה בידו, ועד אחרון עמד והחרים וכו' ומאותו יום תמנע היתה לצאת וכו'. האמנם באלו הימים, נשתנה הזמן ממה שהיה, מכמה טעמים וחזרו העם לצאת וכו'. וכמו הצער עלה מסיבת בחרם החמור, נוסף על אסור ההוצאה וכו'. ובכן ההכרח אלצני לבקש איזה צד היתר, מפי סופרים ומפי ספרים, לפי מיעוט שכלי, באשר עיני אדוני שיחיה לימים ארוכים תחזינה, בפרק כל כתבי, אך יודע אני בנפשי מיעוט ערכי עלי, אדם שאינו ראוי, וניבו נבזה, אין לו ברירה, בעניין זעיר, כל שכן בכגון זה כי צריכה רבה. על כן אמרתי אלכה נא אל איש הא-לוהים, וכל הנהרים אליו ינהרו, להראות לנו את הדרך, כי ממנו תוצאות חיים. ואם אזכה שיורה בעיני קודשו להסכים על ידי, אשיש ואשמח כמוצא שלל רב. ואם נטיתי מדרך הישר, הנה דברי כלא היו, וסלח נא, אנכי מבקש על פני טורח.