'תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מצווה שקבלו עליהם ישראל בשמחה, כגון מילה, שכתוב 'שש אנכי על אמרתך' עדיין עושים בשמחה, וכל מצווה שקבלו עליהם בקטטה, כגון עריות שכתוב 'וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו וכו'', עדיין עושים בקטטה, שאין כתובה שאין בה מריבה'. - והנראה לעניות דעתי, שרבן שמעון בן גמליאל בא ללמדנו דרך ארץ, והוא כי המילה הוא דבר שאינו שווה לשום מצווה, לפי שכל המצוות הם בידיים, ברגלים, במעות, אבל המילה היא דבר שצריך האדם להיות אכזרי על בנו ולחתוך מבשרו. ואם ירצה יכול לומר 'איני רוצה למול את בני בכך זמן מועט', ועם כל זה אינם בועטים, אלא אדרבה עושים בשמחה, והראיה בזמן השמד שהיו נחבאים במערות והיו אומרים 'שבוע הבן' כדי שלא יבינו האויבים והיו עושים המצווה, וכל זה מורה חיבוב המצווה, שאפילו בזמן השמד היו עושים בשמחה, מחמת שקיבלוה בשמחה. לפי שההיגיון היה נותן, שאדרבה בכתובה יהיה יותר שמחה לפי שהיא שמחה שלמה, אבל במילה אף על פי שיש שמחה, עם כל זה יש לאיש מעט צרה בראייתו בנו, ידידו קטן, בן שמונה ימים חותכים מבשרו. ועם כל זה הוא שמח. ולזה לא מנו אותה עם שאר המצוות, לפי שהיא שורש לכל המצוות, שאם אינו נימול לא יוכל לקבל התורה כמו שהוכחנו למעלה.