היהודי מטבעו הוא טוב. בשעה שהוא נתון במצוקה וצרה אז אמונתו גדלה, ותפילתו זכה, מרגיש בצער אחיו, משתתף בצערו. במצב כזה: 'ופניהם איש אל אחיו'. ברם, מצב זה עלול להשתנות. אמונתו מתחילה להתרופף, הרגשת כאב הזולת הולך ודועך. כמו שמליצים: 'ותישאני רוח' - רוח של עושר, אז - 'ואשמע אחרי קול רעש' - רעש של אחרים, אבל מאחרי. ... והנה בתקופת משה. העם במדבר נודד ללחם, מצפה לרחמי שמים, יום יום, האמונה אדוקה בלב, מצב זה 'כולו זהב' - רצונו לומר: מקשר הלב עם חברו, צמוד לארון התורה, 'ופניהם איש אל אחיו'. אבל בימי שלמה, באו אל המנוחה ואל הנחלה, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, רק 'מצופה זהב'. וצמוד לרצפה 'ופניהם אל הבית' - אל בתיהם. ...