מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד שגזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה, מאליה מתבטלת.
על מה סומכים הספרדים, שכולם אוכלים סעודת הצהריים מאוחר, אחר זמן מנחה גדולה, לפני שיתפללו, ומתפללים מנחה בערב, לכאורה נגד ההלכה, ואין פוצה פה ומצפצף. ...
בזמנם היו הגופות חזקים, והיו מסתפקים רק בשתי סעודות ביום: אחת סעודת הבוקר שאוכלים אותה זמן מועט לפני הצהריים, ושוהים עד הערב עד אחר תפילת ערבית, ואז אוכלים סעודת הערב כפי שמוכח בכמה מקומות. ואז היה קל להם לקיים הגזירה, כי מאליה מתקיימת. אבל בזמן הזה, שהגופות נחלשו וכל העולם נהגו לאכול שלוש סעודות ביום: סעודה קלה בבוקר, וסעודה שנית בצהריים, ועוד בערב סעודה אחרת. ולכן סעודת הצהריים בטבע הדברים נקבע זמנה תמיד, אחר שהתחיל זמן מנחה גדולה, ולכן נתבטלה הגזירה. וכי תאמר מי ביטל אותה? והלא אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמניין ... והכוונה ידועה שם, שהגזירה נתבטלה מאליה, כיוון שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה. וחוזרים לכלל הגדול שאין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכול לעמוד בה. ובשעת הגזירה, חשבו שרוב הציבור יכול לעמוד בה, וכיוון שראו שאינו כן נתבטלה מאליה, וכן גם גזירה זו, כיוון שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה, נתבטלה הגזירה מאליה.
חכם אהרן שויקה, מנחת אהרן, "שיורים מתורתו", עמוד 300. הוצאת המשפחה, ירושלים תש"ם (1980). מתוך 'החכם היומי'
