מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שהחברה האנושית מתקיימת על מיזוג של צרכי גומלין.
אין החברה האנושית מתקיימת אלא על מיזוג של צרכי גומלין, או על טובות הנאה שבין אדם לחברו, על משא ומתן הדדי בדברים שבשפע ובדברים שבמחסור. ומה שחכמי המוסר מכנים בשם מותרות, תפנוקים ודברי הבל, שמקורם בתאוות האדם, הרי באים לעומתם חכמי המדינה, המתכוונים לכלל האנושות ואומרים, כי אותם דברים הם שורש הפרקמטיה, יסוד המסחר, תריס כנגד הקמצנות, איזון המצב בקרב האנושות, קשר איתן והדוק בין קצה העולם לקצהו. מתכות יקרות ותכשיטים, הרי מותרות הם, בשמים ותבלין, אין נזקקים להם מי שחייו חיי נזירות ובדידות; ואילו בחיים האזרחיים והמדיניים - לא זו בלבד שנחוצים הם, כמקור הכנסות שהזכרנו לעיל, אלא גם משום שיחד עם הבאת סחורות ממרחקים, מובאים איתן גם מנהגים ואמנויות, דעות ותורות, ומובאת גם התרבות עצמה.
חכם שמחה לוצאטו, מאמר על יהודי ונציה (תרגום מאיטלקית), עיון א', עמ' 81-82. מוסד ביאליק, ירושלים תשי"א (1950). מתוך 'החכם היומי'
