ברור הדבר, שאין לחלל שבת כדי לפנות חללים, ואם יש ביכולתנו להימנע מלבצע הפינוי עד צאת השבת, ודאי שחייבים אנו לעשות כן. ולא עוד, אלא שחובה עלינו לידע ולהודיע ששמירת השבת בעת מלחמה, סגולה גדולה היא להצלחה, וחילול שבת שלא במקום הצורך, הוא גופו סכנה. על כן, ודאי שמצווים אנו להסביר דבר זה לחיילים, הנמצאים בשדה הקרב, ולהימנע מפינוי החללים בשבת.
אבל אם נראה למפקדים בשדה, או לחיילים הלוחמים או העומדים לצאת לקרב, שאי פינוי החללים יגרום לפגיעה במורל החיילים, אזי נראה לנו, שיש מקום להתיר, אף מלאכות מן התורה, לפנות החללים, שוודאי הדבר שהמורל הינו מרכיב מרכזי, הן בהכרעת הקרב כולו, והן ביכולת החייל הבודד לתפקד כהלכה. על כן נראה, שפינוי החללים ייכנס לגדר 'כל צרכי המלחמה' כמו שכתב הר' יצחק בר-ששת בתשובותיו. כל זה נאמר בגדר של ההיתר הכללי לעשות את כל הפעולות שרגילים לעשותן בחול, שמותר לעשותן גם השבת, מדין 'עד רדתה'. ונראה לנו שאף מדין פיקוח נפש של כל התורה, מותר לנו לעשות פעולות הכרוכות בחילול שבת מן התורה, במקום שנראה לנו שאי ביצוע הפעולות יגרום לפגיעה במורל החיילים. ...
ונראה לנו להוסיף עוד נקודה, שאמנם אינה קיימת בכל מקרה של פינוי חללים, והוא שאי פינוי החלל תיכף וסמוך לנפילתו, יגרום קשיים בזיהוי החלל, ועלולה להיווצר בעיה של עגונה ... ונראה לנו שבמקרה זה, שאי הפינוי יגרום לאי זיהוי, ומכאן למצב של מכשלה גדולה לנוגעים בדבר, אפשר לצרף סברא זו כסניף להיתר.