מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד זכות החיים תלוי בהספד המת, ובזה מוסיף שלמות על שלמותו.
יש לדקדק למה החמירו כל כך במתעצל בהספד אדם חכם או אדם כשר, וגם כן שהקדוש ברוך הוא תבע עלבונם, אם ביהושע ואם בשאול וכיוצא, ומה אכפת לו לצדיק בזה?! אבל אם יראה יאמר שידוע מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, וזכות הרבים תלוי בו' - וזה אינו דווקא במזכה בידיים, אלא אפילו שהרבים זוכים בסיבתו, אין ספק שגם בזה זכות הרבים תלוי בו. והסברה נותנת, שהרי אם יעשה אדם מצווה וראה חברו ולמד ממנו, בלי ספק שיש לו גם כן זכות, כיוון שהוא סיבב המצווה ההיא. ומעתה נאמר שבהספד שמספידים על הצדיק שמת, בסיבתו נכנעים החיים, שמספידים ושוברים ליבם, וחוזרים לתשובה, ומשתדלים לקיים התורה והמצוות, הרי זכותם תלוי באותו המת הנספד, כיוון שהוא הסיבה. ובזה מוסיף המת שלמות על שלמותו, כי כפי חימום ההספד, כן ירבה ההכנעה בלבות בני אדם, וכן יוסיף המת שלמות. וכאשר הצדיק מת ואין איש שם על לב, נמצא הצדיק מאבד זכותו במיתתו, שבהיותו חי היה זוכה ומזכה, ועתה במיתתו אינו מזכה. לכן החמירו רבותינו זיכרונם לברכה כל כך בהספדם.
חכם ברזילי יעבץ , לשון ערומים, ליקוטי רב"י, דף כ"ז ע"א, דפוס יאודה בן דוד חזן, איזמיר, תקי"ז (1757) מתוך 'החכם היומי'