ראוי לנו לחקור ולשאול, למה ביום תשעה באב בזמן תפלת המנחה, אנו מתחילים להתנחם בפסוקי נחמה בצפצופי נעימות, בקול רם, בשמחה גדולה, כמו שאנו עושים ביום הכיפורים בתפלת נעילה, אדרבה, היה לנו להמתין עד עבור יום תשיעי ועשירי, כי דיו לאבל לעמוד באבלו על כל מה שעבר עליו, כי בזמן המנחה הותחל ההיכל להישרף, ותחילת פורענות עדיף, ואם כן, למה תיקנו לנו מנהג כזה, שביום יתנחמו מכל וכול ירננו הפסוקים של נחמה, שאם הצרה עדיין לא נגמרה, אם כן מה נועיל בתנחומים בזה באופן מקוטע. וידמה שלזה נתכוון איוב באומרו: 'על כן אמאס' בדבריהם, יען 'ונחמתי על עפר ואפר' - רצונו לומר: מנחמים אותי שאני מתנחם מהם בשעה שאני מתגולל בעפר ואפר, כי אז לא תקובל הנחמה שאני מקבל מהם כי לא תועיל לכלום. וכך אמר התנא: 'ואל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו', ואם כן למה תיקנו לנו מנהג זה שנתפשט בכל גלילות ישראל. ויובן במה שהובא במדרש חכמינו זיכרונם לברכה: משל לשפחה שהלכה למלאות מים מן המעיין, ונפלה לה כדה שם, התחילה לבכות, באה בת מלך לרחוץ, נפלה שם אצעדה של זהב, התחילה השפחה לשחוק, אמרה מי שיוציא אצעדה של בת מלך יוציא הכד. כך הוא בנדון שלנו, כל זמן שצערנו יחיד, אנו בוכים, אך אמנם לעת ערב שהציתו אש בהיכל, אנו מקבלים תנחומים לומר מי שיתבע עלבונו, הוא יתבע עלבוננו.